גימנסיה הרצליה
במקום בו עומד היום מגדל שלום בתל-אביב, עמדה עד לפני 40 שנה גימנסיה "הרצליה", מוסד החינוך המרכזי ורב הזכויות של תל-אביב הקטנה, ששימש מרכז חשאי ראשון של ה"הגנה" בתל-אביב.
מבין תלמידי הגימנסיה יצאו המפקדים החשובים בארגון, ובין קירותיו העבים התנהלו השעורים המאורגנים הראשונים בנשק. מתוך הכיתות צמחה רוח של אהבת הארץ והעם, רוח של התנדבות ונתינה פטריוטית.
גימנסיה "הרצליה" התחילה לשמש מרכז בטחוני עוד לפני הקמתה של ה"הגנה". ועד ה"הגנה" של תל-אביב כמו ועד ה"הגנה" בחיפה ובירושלים, נוסד כבר בסוף ימי העליה השניה (1913), כדי להבטיח את שלום היהודים ביפו ובת"א. בין חבריו הפעילים, שנאספו מפעם לפעם בגימנסיה, היו: אברהם קריניצי, סעדיה שושני, דוד סברדלוב ואחרים.
בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שתושבי תל-אביב שבו לעירם מן הגירוש שכפו עליהם התורכים, שב והתארגן הוועד לפעולה מחודשת. אנשיו ריכזו נשק ותחמושת ובפסח תר"ף (1920) בעת המאורעות בירושלים התארגנו להגנת תל-אביב, בסיוע יחידה מהגדוד העברי.
גימנסיה הרצליה, שקמה בקרן הרחובות אחד-העם-הרצל, שימשה זירת פעילות לכל הארועים הללו, באופן חשאי ומוסווה מפני השלטון הבריטי. בשנת 1921, בפרוץ המהומות ביפו, הפך בניין הגימנסיה מטה פעילות. אל בין קירותיו הובאו הקורבנות היהודים הראשונים, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר, שהתגורר ביפו ונהרג בידי ערבים מן ההמון המתלהם. גם הפצועים הובאו לגימנסיה ונחבשו על-ידי צוות שכלל את רופא ביה"ס.
באותם ימים היתה תל-אביב שכונה קטנה בצפונה של יפו. מספר תושביה היה 3,600, לעומת 42,000 תושבים ביפו, (16 אלף מהם - יהודים). רוב תושבי תל-אביב מצאו את פרנסתם ביפו וכשמישהו בתל-אביב היה אומר: "אני יורד העירה", הוא התכוון, כמובן, ליפו, לעבוד בה, לקנות ולבלות ובעיקר - לנמל.
הגימנסיה סימלה את תל-אביב האחרת. "ראינו בבניין מבצר של עבריות גאה", התבטא לימים אחד התלמידים, שהפך מפקד בכיר ב"הגנה". אכן קירותיו העבים של הבניין, קימרוניו וחידודי גגו דמוי הצריח, שיוו לו מראה של מצודה. אף על פי שלא נבנה אלא שנים אחדות קודם לכן, נראה הבניין בעיני בני הנוער כאילו הוא קיים ועומד שם מימים ימימה ותל-אביב - אינה אלא שכונה החוסה בצילו.
בשנות ה-20 וה-30 היתה הגימנסיה פאר המערכת החינוכית של תל-אביב. המורים עמלו בדבקות לפתח בקרב התלמידים רגשי לאומיות גאה. חגי ישראל צוינו בהופעות, הצגות ובתהלוכות חגיגיות של תלמידים ומורים ברחובות תל-אביב. אישים רמי מעלה, כמו הברון רוטשילד, הלורד בלפור, ביאליק וטשרניחובסקי - פקדו את המוסד בזה אחר זה. דור מורי הגימנסיה, אישים שגם שמם הפך חלק מן המיתוס, זכה לראות רבים מתלמידיו נוטל חלק פעיל ביותר בהקמת המדינה.
גימנסיה הרצליה פעלה בשני מישורים: האחד גלוי - ביום, והשני - חסוי, בעיקר בלילה. תלמידים העידו, לימים, כי הבניין רחש פעילות בלילה, כמעט כמו ביום.
פעילות המחתרת החלה מיד עם עזיבת "תלמידי היום". ראשוני קבוצת האבטחה של ה"הגנה" נהגו להגיע לגימנסיה עוד לפני רדת הלילה. תפקידם היה להכשיר את התנאים לפעילות החשאית.
שלוש מחמש הכניסות לחצר ולבניין, ובהן הכניסה מרחוב הרצל, ננעלו על מנעול ובריח. על שתי הכניסות האחרות הוצבו שומרים. עם חשיכה היו מגיעים חברי ה"הגנה" בזה אחר זה ומזהים עצמם על-ידי סיסמה. וילונות שחורים כבדים כיסו את החלונות וקרן אור לא בקעה מהם. הבניין היה מאובטח גם על-ידי צופים חיצוניים - עד השעות המאוחרות מאוד של הלילה.
אהרון כהן, שמש ביה"ס, היה איש סודם של כל אנשי ה"הגנה" שבאו לאימונים וסייע להם ככל האפשר. גם כאשר התנהלה פעילות מבצעית - בימי מתיחות וכוננות מחשש להתפרעויות ביפו - היה השמש הנאמן עד אילם ומסייע.
בשנת 1932, הוחלט להתחיל בהכשרת תלמידי הכיתות הגבוהות לחברות ב"הגנה". זאת, תחת פיקודו של ד"ר יונה שוורצפינגר, המורה לספורט ולגננות. יחידות הנוער נועדו לשמש עתודות לארגון ה"הגנה". הנערים התאמנו בתרגילי סדר ולעתים הופעלו כמקשרים. בין התלמידים היו כאלה שהחלו להתאמן בנשק, עוד בטרם הצטרפו ל"הגנה" באופן רשמי. אחר כך גם הושבעו אמונים ל"הגנה" בטקס סודי, רב רושם.
האימונים החיצוניים, התקיימו פעמיים בשבוע, בערב ובשבת בבוקר. בערבים התאמנו בעיקר באקדחים וברימוני יד. בגיל 18-17, החלו בני הנוער לעבור אימון מתקדם, שכלל תרגילי שדה, מטווח באקדחים וברובים והטלת רימוני יד.
הגימנסיה תמכה גם ביוזמות חריגות, לכאורה. היא איפשרה, למשל, לקבוצת תלמידים שהתעניינה בטיס, להשתמש אחרי הצהריים בשניים מחדרי הלימוד כדי לשמוע הרצאות והדרכות בנושא, ואף לבנות דגמי מטוסים. התלמידים רכשו לעצמם מדים - תלבושת חאקי ו"כנפיים" על כיס החולצה. הקבוצה אף הוזמנה, על-ידי מפקד חיל האוויר הבריטי בא"י, לטקס נחיתת המטוס הראשון בשדה התעופה לוד.
בקיץ 1936, נשלחו כ-50 צעירים וצעירות מביה"ס לקורס "מפקדי קבוצות". הקורס התקיים בקריית אריה, ליד פתח-תקוה, בפיקודו של אלי אטינגר מירושלים. המשתתפים הוסמכו כמפקדי קבוצות. קבוצה מנתה 16 איש.
כאמור, רבים ממפקדי ה"הגנה" היו בוגרי ביה"ס. הבולטים שבהם היו אליהו גולומב ודב הוז וכן יצחק אולשן, לימים נשיא בית המשפט העליון, אלוף אלימלך זליקוביץ (אבנר) ושמואל ברקאי - מפקדי ה"הגנה" בת"א. המורים, שתמכו בפעילות, העלימו לא פעם עין ולא שאלו שאלות כאשר תלמיד נעדר מסיבות לא מחוורות לגמרי.
התנגשויות על רקע זה עם המורים לא היו, להוציא התקרית המפורסמת עם ד"ר בוגרשוב, מנהל הגימנסיה. סיפר משה ברנר, בוגר הגימנסיה ומפקד ב"הגנה": "יום אחד כאשר קבוצתנו התאמנה בקומה השלישית, הוצבתי כשומר בקומה השניה. באותו ערב פרצה שריפה באניה שעגנה בנמל יפו. ד"ר בוגרשוב, יחד עם מורה נוסף, החליטו לעלות לקומה השלישית כדי להיטיב לראות את המחזה.
"חסמתי את הכניסה ולא איפשרתי להם לעלות במדרגות. ד"ר בוגרשוב החל תוקף אותי בשאלות: אינך מכיר אותי? אני מנהל הגימנסיה! וכיצד אינך נותן לי לעלות ובכלל, מה אתם עושים שם, למעלה? ובפי היתה רק תשובה אחת: אני מצטער, אבל אינני יכול לתת לכם לעלות". בסוף פנו הצידה, הסתודדו ביניהם - כנראה הבינו במה העניין - והסתלקו. מעולם לא הזכירו לי את המקרה, לא חקרו בנדון והמקרה כאילו לא קרה".
התלמידים שמחו במיוחד לצאת לטיולי ביה"ס, כי אז איפשרו להם לקחת את אקדחיהם האישיים. בגמנסיה התקיים פולחן הכלי הפרטי. אקדח פרטי היה חשוב מבעלות על זוג אופניים. ה"הגנה" עודדה רכישת כלים פרטיים, שניתן היה לצרף אותם לנשק הכללי בשעת צורך.
במשך שנים רבות, למעשה עד קום המדינה, המשיכה הגימנסיה לשמש כמק"ל (מקום לימוד נשק) לחברי ה"הגנה" בתל-אביב וכן כמקום פגישות, התארגנות ואימונים. כאמור, גדול היה חלקם של בוגרי הגימנסיה בין מפקדי ה"הגנה" בתל-אביב.
