סדום וים המלח

איזור סדום וים-המלח שימש, בגלל בידודו, מקום אימונים ל"הגנה" וכן אתר לבחינת נשק מתוצרת התע"ש. במפעלי חברת האשלג גם ייצרו רימונים ובישובים, שקמו סביב, נחפרו סליקים גדולים.

ההתיישבות היהודית באיזור צפון ים המלח החלה ב-1925, עם הקמת תחנת נסיונות קטנה ביוזמתו של משה לנגוצקי. לנגוצקי, שיצר קשרים טובים עם ערביי המקום, היה למעשה גם מפקד ה"הגנה" באיזור. במאורעות תרפ"ט הצליח, בעזרת קשריו עם הערבים, למנוע התקפה על העובדים היהודים.

בתחילת 1930 נוסדה חברת האשלג הארץ-ישראלית כחברה בריטית בהנהלתו של משה נובומייסקי, איש ה"הגנה". באותה שנה נחתם הסכם בין החברה לממשלת המנדט בדבר ניצול מי ים המלח והוקם המפעל הראשון של החברה. ב-1933 סיכמו נובומייסקי ואליהו גולומב, מפקדה הבלתי מוכתר של ה"הגנה", על הקמת סניף חשאי של האירגון במפעל האשלג. ב-1934 הוקם מפעל נוסף בסדום, שבדרום ים המלח, וראשוניו חברי הפלוגה המקובצת של הקיבוץ המאוחד ואחרים, הקימו את סניף ה"הגנה" במקום.

בעזרת ציוד של חברת האשלג ובסיוע לנגוצקי יצאו אנשי התעש של ה"הגנה" לאיזור מצדה השומם, כדי לבחון סוגי נשק חדשים שפותחו במפעלי הנשק המחתרתיים.

בשבתות התאמנו באיזור עין פשחה אנשי חי"ש מירושלים. בבתי המלאכה שבצפון ים המלח ובדרומו, יוצרו רימונים וחלקי נשק.

ביוני 1936, עם פרוץ המאורעות, תקפו ערבים את המפעל בצפון ים המלח והתנגשו עם חיל הספר ששמר במקום. (חיל הספר העבר-ירדני היה כח צבאי-משטרתי בריטי, שהוקם מקרב מתנדבים מעבר-הירדן ושרת בארץ-ישראל המערבית. שרתו בו גם מספר יהודים). בכרוזים שהשאירו היה איום במוות על כל ערבי שיעבוד "בחברה הציונית". בהמשך הורעו יחסי הפועלים הערבים עם היהודים.

הערבים גם ניסו לתקוף את שיירות האשלג, שנסעו בדרך המתפלת לירושלים בליווי חיילים בריטיים ואנשי ה"הגנה". עקב כך הוקמו יחידות נוטרים שכירות, שהופקדו על אבטחת המתקנים של חברת האשלג ושל חברות חיוניות אחרות, כמו חברת החשמל. הם קיבלו את שכרם מן החברות.

פעילות ה"הגנה" בסדום התמקדה באימונים, בסיורים ובמודיעין, ובייצור רימונים. האימונים נערכו לרוב בשעות אחה"צ והערב. הסיורים נועדו להכרת הסביבה. ההנחה בבסיס הסיורים היתה: אם תותקף סדום, יתפשט הקרב על שטח רחב מסביב. הסיורים היו ברגל וברכב. הסיורים הרכובים, בטנדר, היו בעיקר כדי למצוא עקבות של כנופיות ומבריחים ולהפגין נוכחות באיזור המעיינות שמדרום לסדום.

אנשי המודיעין שפעלו במקום, הסתייעו בעובדם הערבים של המפעל. מ-1939 הופעלה במחנה העובדים בסדום תחנת אלחוט חשאית, שהיתה בעלת חשיבות רבה, בגלל בידודו של המקום. המיקום הטופוגרפי של המחנה, מעבר להר סדום וכ-400 מטר מתחת לפני הים, היקשה על קליטת אותות המורס. במקום נערך גם קורס אלחוטנים.

בסוף 1938 ערכה ה"הגנה" קורס מ"כים בסדום. השתתפו בו 25 חניכים מכל הארץ. הם קיימו אימוני נשק, אימוני שדאות וסיירות.

בינואר 1939 הפסיקה כנופיה ערבית גדולה את הזרמת המים ממעיינות שמדרום לסדום. עובדים שיצאו לשטח הותקפו, ושלושה מהם נהרגו. מפקד ה"הגנה" בסדום, לוי שפיגלמן, ועימו קבוצת שוטרים ואנשי קורס המ"כים, הניסו את הכנופיה.

באוגוסט 1939 הוקם על אדמות מפעל האשלג הצפוני קיבוץ בית-הערבה. חלק מהחברים עבד במפעל והאחרים - בחקלאות. הקיבוץ, כמו המחנה בסדום, שימש בסיס לאימונים ולמסעות של הפלמ"ח במדבר יהודה ובנגב. למסעות היו מטרות חינוכיות וצבאיות, ובמהלכם עלו אנשי הפלמ"ח למצדה. בשנות ה-40 היה במקום גם בסיס אימונים של הגדנ"ע.

מ-1943 התאמנה בסדום פלוגה ג' של הפלמ"ח בפיקודו של אורי יפה. היא ביצעה במקום את התרגיל הפלוגתי הראשון של הפלמ"ח, שבו השתתפו 150 איש, מהם 40 בנות.

בשנות ה-40 נחפרו באיזור ים המלח מספר סליקים של ה"הגנה", ששימשו את אימוני הנשק. מספר סליקים נחפרו בבית-הערבה, כמה בסדום ואחדים במפעל הצפוני.

בליל הגשרים (17/16 ביוני 1946) יצאו מבית-הערבה אנשי הפלמ"ח שפוצצו את גשר אלנבי, בפיקודו של חיים בר-לב. בנסיגתם, לאחר הפעולה, הפליגו בסירות של חברת האשלג עד לעין טרייבה, שם הסתתרו במשך היום, ובלילה יצאו בהליכה לרמת רחל. למחרת, 18 ביוני, ערכו הבריטים חיפוש בבית-הערבה. 62 מחברי הקיבוץ נעצרו והובאו למחנה לטרון. גם בסדום נערך חיפוש ונתפס נשק רב.

ב-1946, הוכשר דרומית לסדום שדה תעופה קטן למטוסים קלים. חברת "אווירון", הגרעין לשירות האוויר של ה"הגנה", אירגנה לשם טיסות מיוחדות. שדה דומה הוכשר גם במפעל הצפוני.

באותה שנה החלו להגיע לבית-הערבה מעפיים יהודים מעיראק. הם היו מגיעים באוטובוס, בקבוצות של 30 איש, עד לצידו המזרחי של הירדן - שם המתינה להם סירה של המוסד לעלייה ב', שהובילה אותם לקיבוץ. לאחר שהות של כמה ימים היו מקבלים תעודות זהות ונשלחים לכל רחבי הארץ. הקבוצה האחרונה הגיעה בדצמבר 1947.

בהחלטת החלוקה של האו"ם נכלל איזור ים המלח בתחומי המדינה הערבית. מייד עם קבלת ההחלטה, ב-29 בנובמבר 1947, החלה ה"הגנה", בתיאום עם חברת האשלג, בהיערכות ללחימה בכל הגיזרה. נחפרו מקלטים, הוקמו עמדות לחימה והגיעו תגבורות של לוחמים. יחידות פלמ"ח התמקמו בסדום ובמלון "קליה" שבצפון ים המלח. משאיות האשלג, שיצאו לירושלים, החלו לנסוע בשיירות מלוות על-ידי משוריין בריטי ואנשי פלמ"ח. מתחת לשקי האשלג הוטמנו רובים ומקלעים, שהוטסו במטוסים מתל-אביב אל המנחת הצפוני של ים המלח.

ב-10 באפריל הודיעו הבריטים על הפסקת ליווי השיירות, והתנועה מים המלח לירושלים נפסקה. הקשר היחיד עם המקום היה באמצעות מטוס בודד.

מפעל ים המלח בסדום סבל מהתנכלויות ומפגיעות במערכת הספקת המים. פועלים ומאבטחים שיצאו לתקן נזקים, נפגעו.

ב-13 במאי 1948 הציעו הירדנים להשאיר את המפעל הצפוני מחוץ לתחום הקרבות, אך לאחר ימים אחדים דרשו לקבלו לידיהם. הנציגות היהודית - איש חברת האשלג ואיש ה"הגנה" - קיבלו את הדרישה, אולם מפקדת ה"הגנה" דחתה את ההסכם והורתה לפנות את כל יושבי צפון ים המלח לסדום.

ב-18 במאי פונו ילדי בית-הערבה וקליה במטוסים למרכז הארץ. בליל ה-20/19 במאי פונו עובדי מפעל האשלג בצפון ים המלח, ועימם אנשי בית-הערבה וקליה, בסירות לסדום - לא לפני שחיבלו במתקני המפעל, כדי שלא יפלו שלמים בידי הירדנים. הירדנים שהגיעו לאיזור החריבו את בית-הערבה ואת מפעל האשלג.

אנשי צפון ים המלח השתתפו בהגנת סדום. בתחילת יוני נהרגו מאש ירדנית שניים מהמגינים, ושישה נפצעו. סדום נכנסה לשיגרת מצור, שבמהלכה בוצעו טיסות רבות של חיל האוויר להבאת אספקה ולפינוי ילדים, נשים וקשישים. בסוף יוני 48' מנו המגינים 379 איש, מהם 55 נשים.

סדום עמדה במצור שישה חודשים. רק ב-25 בנובמבר 1948 הגיע אליה כוח מחטיבת הנגב של הפלמ"ח, במסגרת מבצע לוט. כך נפתחה הדרך היבשתית וחודש הקשר מים המלח לבאר-שבע ולמרכז הארץ.