חבל ים המלח

ארגון ההגנה פעל בכל רחבי הארץ ואחד מסניפיו היה באזור שומם ומרוחק בימים ההם – חבל ים המלח. הוא התבסס תחילה על העובדים במפעל האשלג הראשון בצפון ים המלח, ומאוחר יותר גם על המפעל השני, בסדום ועל קיבוץ בית הערבה.

הדמות המרכזית בפעילות ההגנה באזור במשך שנים היה משה (מוסיה) לנגוצקי, שאפשר להגדירו כיד ימינו של המנכ"ל והמייסד משה נובומייסקי. הוא היה מפקד ההגנה הראשון באזור, אחראי לכל התשתיות, ממונה על התובלה בסירות בים המלח, ובנוסף יזם סקרים והיה מעין קצין המבצעים הראשי של המפעל.

בתפקידו כמפקד ההגנה באזור, עמד לנגוצקי בקשר עם בדואים ומבריחים ורכש אלפי כלי נשק למען ההגנה. הוא גם היה אחראי לאימונים קבועים של חברי ההגנה בירושלים, שנהגו להגיע בסופי שבוע כדי להתאמן בנשק ובסיירוּת באזורים השוממים שלאורך חופי ים המלח. בשנות הארבעים הוא סייע ליחידות הפלמ"ח שהגיעו כדי להתאמן ולסייר באזורים הרחוקים שבין צפון ים המלח ודרומו, לרבות באזורי עין גדי ומצדה.

במלחמת העצמאות, לאחר שנכשלו הניסיונות להבטיח את המשך קיום המפעל הצפוני תחת השלטון הירדני, פוצצו אותו כוחות ההגנה, נגד דעתו של לנגוצקי. הוא עבר לסדום ומאוחר יותר, במשך חמש שנים, שמר על המפעל הדרומי הנטוש, עד שחודשה בו העבודה, בישראל הצעירה.

בסך הכול עבד לנגוצקי במפעלי ים המלח 45 שנה.

את לנגוצקי החליף לוי שפיגלמן, שהיה מפקד ההגנה באזור ים המלח יותר מעשר שנים. שפיגלמן עבד במע"צ המנדטורי, ידע ערבית על בוריה וכשהגיע למפעל האשלג בצפון ים המלח, היה אחראי על הפועלים הערבים, דבר שסייע לו בנושאי מודיעין ורכש. הוא נפצע קשה בתחילת מלחמת העצמאות, בעת שנסע בשיירה מים המלח לירושלים ונפטר לאחר שלושה שבועות. לאחר קום המדינה הוענקה לו דרגת רב-סרן.
המפעל הצפוני החל לפעול, כחברה הרשומה באנגליה, ב-1930. ב-1934 הוקמה שלוחה דרומית שלו בסדום, שהקשר היחיד איתה היה בדרך הים. מיד לאחר קום המדינה ונטישת המפעל הצפוני וקיבוץ בית הערבה, התרכזו בסדום כל המפונים והיה שם כוח צבאי ניכר של לוחמים – כגדוד.

מפקד סדום במחצית הראשונה של מלחמת העצמאות, מטעם ההגנה ולאחר מכן צה"ל היה גואל לויצקי, מפקד מוערך בפלמ"ח, ממייסדי קיבוץ אלונים ובעל ניסיון ביטחוני עשיר. הוא ארגן את הכוחות כדי שיוכלו להגן על סדום, אף בנפרד מהמפעל הצפוני. בסוף אפריל 1948, כאשר נובומייסקי עמד בקשרים עם הירדנים, וכל העובדים קיבלו הודעות פיטורים שעמדו להיכנס לתוקפן באמצע מאי, פרץ מרד שלויצקי התמודד אתו בהצלחה.

משלחת של הפועלים באה אליו, זועמת, ונציגיה הניחו לפניו את נשקם ואמרו לו: "על המפעל של נובומייסקי איננו רוצים להגן, כי הוא מפטר אותנו". לויצקי כינס אספה כללית של כל אנשי סדום, נשא נאום ארוך שתמציתו הייתה: "היום זה  כבר לא המפעל של נובומייסקי אלא עמדה של היישוב והעם. אם נגן עליה – נגן על המדינה, נישאר בחיים ולא נלך בשבי". האנשים שוכנעו, לקחו את נשקיהם וחזרו למילוי תפקידיהם.
כאשר הגיעה לסדום משלחת עם פקודת הכניעה מטעם ההנהלה, הודיע גואל "בסדום נילחם – ולא ניכנע" ומיד פנה באלחוט לבן גוריון, אותו הכיר, וביקש אישורו להילחם. בן גוריון נתן את האישור להילחם ולהגן על סדום. 

במחצית השנייה של מאי 1948 קלט לויצקי את כל מפוני צפון ים המלח ועמד בראש הכוח שהגן על המפעל הדרומי. יחד נלחמו להגנת המקום. הוא אף יזם כמה פעולות התקפיות נגד הירדנים שאיימו על סדום. פעולה נוספת שלו: הבטחת קשר אווירי סדיר עם סדום הנצורה. על פעולותיו אלה המליץ עליו האלוף דוד שאלתיאל, לקבלת ציון לשבח, שבו נכתב: "פקד על מרחב סדום בתנאי ניתוק מוחלט ומנע על ידי כושרו הצבאי וכושרו כמנהיג את כניעת החבל. שמר על ידי כך לעם ישראל את הריבונות על חבל ארץ זה".

ב-9 ביולי 1948 סיים לויצקי את תפקידו ונשלח לצפון, כדי למלא תפקיד מג"ד בחטיבת עודד. אחר כך מילא שורה של תפקידים בכירים בצה"ל.