אזכור צעידת הפלמ"ח בסוריה, שבע שנים לפני מלחמת העצמאות - השבוע לפני 80 שנה בדיוק - נתקבל בזלזול מה. נו, באמת, מה כבר עשה שם הפלמ"ח? מעיון מדוקדק בחומר ההיסטורי מתברר שהזלזול אינו מוצדק, והפלמ"ח – שזה היה החודש הראשון לקיומו – הוכיח בהחלט שאפשר לסמוך עליו.
הימים היו שחורים ומאיימים. ארץ ישראל הייתה נתונה בסכנה גדולה. כוחות האופל זכו להישגים עצומים: הגנרל הנאצי רומל התקדם לעבר מצרים; יוגוסלביה ויוון נפלו בידי הצבא הגרמני; בסוריה ובלבנון שלטו הצרפתים הווישאים, הפרו-נאצים; בעיראק התחוללה הפיכה פרו-גרמנית וב-2-1 ביוני 1941 נערך פוגרום נורא ביהודי בגדד (ה"פרהוד").
היישוב היהודי עשה ככל יכולתו לעזור לבריטים הלוחמים בגרמנים ובבני בריתם. ב-18 במאי 1941 יצאה מחיפה הסירה "ארי הים", שלוחמיה – כ"ג אנשי ההגנה וראשוני הפלמ"ח וקצין בריטי מלווה – התכוונו לפוצץ את תשלובת הנפט הגדולה בטריפולי שבלבנון, אך הם לא הגיעו ליעדם וגורלם לא נודע מאז. כשבועיים וחצי לאחר מכן נתבקשו ראשי היישוב היהודי וההגנה לסייע לבריטים פעם נוספת: לצרף חוליות של ראשוני הפלמ"ח לכוחות הבריטיים-אוסטרליים שהתארגנו לקראת פלישה לסוריה ולבנון – בתפקידי סיירות וחבלה.
ואכן, תוך ימים ממש התארגנו 13 חוליות כאלה, שמנו 40 מראשוני הפלמ"ח, מהם שנודעו לימים בתפקידיהם הבכירים בצה"ל. בפלמ"ח היו אז רק שתי פלוגות-בהקמה ומהן באו אנשים בשיטת "חבר מביא חבר". מ"פ פלוגה א', יגאל אלון, הביא את אנשיו וכך עשה גם מ"פ פלוגה ב', משה דיין.
13 החוליות כללו את האנשים הבאים: חוליה 1 – משה דיין, זלמן מרט, חיים ראובני, קרל אדלר ודן רם; 2 – איתמר בן-ברק, שלמה חובש, גבריאל זומרפלד, בנימין בונין; 3 – רחביה ברמן, אליהו אליאסף, יצחק רבין; 4 - מאיר דוידזון; 5 – דב דרומי, הלל כרמלי, אסף שמחוני; 6 – זלמן פרח, אהרון ספקטור, חיים נגלי; 7 – חיים שאני, דוד הדני, אליק; 8 – יגאל אלון, יצחק חנקין; 9 – אלכסנדר ורמל, צבי הרשקוביץ'; 10 -יוסף זליקוביץ'; 11 - עזרא כדורי, אמיתי רסיס; 12 – דוד הורביץ, שאול ספר, עקיבא ברזילי; 13 – אבינועם הורביץ, משה רבינוביץ', יצחק רנבויט; 14 – אליהו רפפורט, גלבוע, מרדכי לבנדבסקי, אבישלום דרורי.
אל החוליות צורפו בכמה מקרים מורי דרך שהכירו היטב את האזורים שמעבר לגבולות סוריה ולבנון: שלושה ערבים, צ'רקסי אחד ויהודי אחד, חבר קיבוץ דן. אחד ממורי הדרך הערביים היה בעברו מפקד כנופייה בצפון הארץ וכדי להבטיח את נאמנותו, העבירו הבריטים את אשתו וילדיו לבית מלון בחיפה כבני ערובה.
בסך הכול יצאו למשימה, כאמור, 40 מראשוני הפלמ"ח. לגבי שניים, נשמרו רק שמותיהם הפרטיים. שניים מהמשתתפים היו לימים לרמטכ"לים – משה דיין ויצחק רבין; שניים לאלופים – יגאל אלון ואסף שמחוני; והיו עוד שהגיעו לדרגות בכירות בצה"ל.
התפקידים שהוטלו על 14 החוליות כללו הובלת הכוחות הפולשים מעבר לגבול, השתלטות על צמתים וגשרים; וניתוק מסיבי של רשת הטלפונים באזורי הפלישה בלבנון ובסוריה.
המשימות בוצעו ובכמה מקרים היו לכוחות שאותם הובילו סיירי הפלמ"ח היתקלויות עם חיילים צרפתים. חוליה 2 השתתפה בקרב שבמהלכו נלקחו בשבי 100 צרפתים; חוליה 8, שהובילה כיתת חיילים אוסטרלים נקלעה לקרב קשה עם מגיני גשר ויצחק חנקין נפצע; אולם יותר מכל ידועה השתתפותה בקרב של חוליה 1, בפיקודו של משה דיין, שהובילה עשרה קצינים וחיילים בריטיים בגיזרה המערבית של לבנון. המשימה הייתה להשתלט על גשרים בכביש ראש הנקרה – ביירות ולחבל ברשת הטלפונים של הצרפתים. עשרת הבריטים וששת אנשי הפלמ"ח כבשו בניין משטרה ושלטו על הכביש. משה דיין, שעקב אחר ניסיון הצרפתים לבצע התקפת נגד, חטף כדור שריסק את המשקפת שאחז והרסיסים חדרו לעינו השמאלית. הוא פונה רק לאחר שעות ארוכות לבית חולים בחיפה ואת עינו לא ניתן היה להציל.
הבריטים היו מרוצים מסיועם של לוחמי הפלמ"ח הראשונים. המפקדים הבכירים של ההגנה ליוו את אימוני החוליות וביום הפלישה הגיעו למטולה ועקבו מקרוב אחר התנהלות הקרבות הראשונים. יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח שזה עתה קם, היה מרוצה אף הוא, אם כי ידע כי רמת האימון של האנשים עדיין אינה מספיקה והייתה לו ביקורת על אנשי היישובים הסמוכים לגבול, שאינם מכירים מספיק את "השבילים, הדרכים, הוואדיות ואפשרויות המעבר אפילו בסביבתם הקרובה ביותר".
דבר אחד ברור: הפלמ"ח, אכן צעד בסוריה ולא רק בשירו של חיים חפר.
אשר למלחמתו של הצבא הבריטי בסוריה ובלבנון: זו הושלמה בתוך חמישה שבועות, לאחר שתחילה הפגינו הצרפתים התנגדות עזה. הגנרל דה-גול הגיע במיוחד לקבל את השלטון במדינות הכבושות. הסכם הכניעה של הצרפתים הווישאים נחתם בעכו ב-14 ביולי 1941, ולא במקרה באותו יום: זהו "יום הבסטיליה", חג לאומי בצרפת.
בתצלום: ערב הפלישה הבריטית-אוסטרלית לסוריה ולבנון, יוני 1941: ילדי מטולה משוחחים עם חיילים בריטים.
