מוזיאון הגנה
מאגרי מידע

ארבעה דברים שלא ידענו על יצחק שדה

מדי שנה מחלקים בבית הפלמ"ח בתל אביב את פרס יצחק שדה וזה הזמן המתאים לספר על האיש המיוחד הזה כמה דברים שאינם ידועים, או שידועים אך מעט.

פרק ראשון – דומה שאיש כיום כבר לא זוכר שיצחק שדה, מי שהיה מראשי ההגנה, מייסד הפלמ"ח ואחד האלופים הראשונים בצה"ל בתש"ח – היה גם מחזאי. הוא כתב תשעה מחזות ואחד מהם הועלה על הבמה. שמו: "חנה גיטל מחפשת עבודה". תחילה הציע את המחזה לתיאטרון "הבימה", וכשקיבל תשובה שלילית, הציע אותו ל"תיאטרון הקומדיה הארץ-ישראלית" שניהלו השחקנים מרים ברנשטיין-כהן ומיכאל גור. הצגת הבכורה נערכה ב-1 בינואר 1936 ובתפקיד הראשי הופיעה שחקנית צעירה בשם רחל מרכוס (אז בת 23), שלאחר כמה שנים נישאה לנתן אלתרמן.

פרק שני – מפתיע מאוד. שדה, כאמור, היה מראשי ההגנה, וארגון מגן זה, הגדול בארץ, היה רוב הזמן ביחסים מתוחים עד גרועים עם ארגוני המחתרת הקטנים – אצ"ל ולח"י. זה לא מנע ממנו להעריך את גבורתם של לוחמי שני הארגונים, שבבעת ההיא נהוג היה לכנותם "הפורשים" – בשל אי הסכמתם לקבל את מרות המוסדות העליונים של היישוב.

עדות להערכה מיוחדת כזו מתחבאת בעיתון "דבר" בתחילת יוני 1941. חוליה של אנשי אצ"ל נשלחה לעיראק, כדי לסייע לבריטים לדכא את המרד הפרו-נאצי בארץ זו. בראשה עמד מפקד אצ"ל, דוד רזיאל, והוא נהרג בעת שמטוס גרמני שסייע למורדים הפציץ מחנה בריטי.

שדה פרסם מודעת-אבל קטנה, אישית, בזו הלשון: "על קברו של רזיאל עומד דום – יצחק שדה". בפלמ"ח שהוקם באותו הזמן ובהגנה לא הכל קיבלו את המודעה בהבנה, ומאחורי גבו של שדה התהלכה האמרה: אתה יכול לעבור לנוח...

פרק שלישי – ודומה שגם הוא לא ידוע – הייתה תמיכתו המוחלטת של יצחק שדה, הלוחם המובהק, בעקרון "טוהר הנשק". בכך המשיך את גישתו של ברל כצנלסון, שכתב: "יהי נשקנו טהור. אנו לומדים או נושאים נשק. אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים". שדה הטיף בכל פורום אפשרי לא להפעיל נשק ללא אבחנה. בשיחה עם פלמ"חאים אמר: "אין להשתמש בנשק נגד חיילים בריטים [שלא במגע קרבי]... יהא נשקנו טהור".

כשהצליחו חבלני הפלמ"ח לחדור לבסיס בריטי בחיפה שבו פעלה תחנת רדאר (מכ"ם) שחיפשה אוניות מעפילים בים, והניחו שם מטעני חומר נפץ, הגיעה שיחה טלפונית לא מזוהה למטה הצבא הבריטי בחיפה והזהירה את הבריטים שימהרו לפנות את אנשיהם מהבסיס. לפי ידיעות שרווחו בעת ההיא המטלפן היה יצחק שדה. הבריטים, אכן, מיהרו לפעול, אולם הם לא פינו את המחנה אלא שלחו קצין חבלה שניטרל את חומרי הנפץ.

במפגש עם אנשי פלמ"ח חזר שדה על עמדתו בנושא "טוהר הנשק" והיו שתקפוהו על הטלפון לבריטים. תגובתו הייתה חד-משמעית: "אני רוצה שאחרי המעשה הזה שלנו, כל אנגלי בארץ שיראה בחור יהודי ברחוב ויביט לו בעיניים – יתבייש. וכך יעשה גם הנציב העליון וגם כל העם הבריטי. לכן – יהי נשקנו טהור".

פרק רביעי – הידידות המופלאה שבין יצחק שדה לנתן אלתרמן. שני האנשים האלה היו לכאורה הפכים: אחד איש צבא נחוש והשני משורר רגיש, אך באבחון עמוק יותר מתברר שהדברים אינם כאלה. שניהם היו אנשים סוערים. כל אחד מהשניים היה יצירתי. שדה היה איש מעשי, יוזם, ממניחי היסוד של מערכת הביטחון הישראלית, ובה-בעת אדם חולמני ומוסרי, שראה עצמו כסופר ובוהמיין.

אלתרמן, איש הרוח, המשורר והבוהמיין מס' 1 של תל אביב היה מקורב לאנשי הביטחון של היישוב והמדינה בראשיתה, ובראש וראשונה ליצחק שדה. קרבתו זו הייתה מעין פיצוי לתכונות שלא היו בו. כל אחד מהשניים – יצחק שדה ונתן אלתרמן – רצה להידמות למשנהו. הם קינאו זה בזה בגלל תכונותיהם המיוחדות. אפשר לומר עליהם שהיו כשתי נשמות תאומות שהשלימו זו את זו.

באיורים: מודעה על הצגת מחזהו של יצחק שדה, "חנה גיטל מחפשת עבודה"; מודעת האבל לזכרו של דוד רזיאל; הקדשה שכתב נתן אלתרמן ליצחק שדה, "ידיד יקר ומופלא", בפתח ספרו "הטור השביעי", שראה אור באביב תש"ח-1948.