מוזיאון הגנה
מאגרי מידע

גיבורה ושמה הדסה

הדסה למפל הייתה מגיבורות תש"ח. כיום היא כמעט נשכחה.
היא נולדה בפולין ב-1929 בשם הלינה ועשר שנותיה הראשונות עברו עליה במשפחה מאושרת. ב-1939, עם הכיבוש הגרמני של פולין חרב עולמה, כמו עולמם של כל היהודים בארץ זו. היא התגלגלה לרוסיה האסייאתית ועבדה, אף שהייתה ילדה, בעבודות קשות עד שנמצאה דרך לחלץ קבוצה גדולה של ילדים ובני נוער, פליטים יהודים, והדסה הצטרפה אליה. קרוב לאלף ילדים וצעירים הגיעו לאיראן, ושם אורגנו על ידי עליית הנוער. הקבוצה נודעה בשם "ילדי טהראן" והלינה הגיעה אִתה ארצה בתחילת 1943.

כאן היא נקלטה במהירות ושמה שונה מהלינה להדסה. היא החלה ללמוד בבית ספר החקלאי עיינות, עברה לגבעת ברנר ובגיל 17 התגייסה לפלמ"ח. אמה ואחותה שאיתן ניתק הקשר נתגלו במחנה פליטים בגרמניה. באחד ממכתביה כתבה להן: "אוהבת אני את הארץ. יש שאני מתפלאת איך אפשר להיות אידיאליסט כל כך גדול. אבל זה בא מעצמו. כל דבר בארץ יקר לי, ובייחוד האדמה. לעיתים קרובות, בעבודה, כשאין רואים – אני מנשקת אותה". היא קיוותה שבעתיד הלא רחוק יתאחדו כולן בארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העצמאות הייתה הדסה מלוות שיירות לירושלים וממנה ויצאה לקורס אלחוט. בשובה הוברר לה כי הגדוד בו שירתה, הגדוד השישי של הפלמ"ח, צורף לחטיבה חדשה – חטיבה 7. היא מצאה עצמה בגדוד 73, גדוד הפשיטה של החטיבה שמפקדו היה חיים לסקוב, קצין בבריגדה היהודית ולימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל.

שני גדודים של החטיבה השתתפו בקרב הראשון על לטרון, ב-25 במאי 1948, ואליהם צורף גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני. תוצאות הקרב היו קשות והיעד העיקרי שלו – משטרת לטרון שהוחזקה על ידי הלגיון הערבי העבר-ירדני וחסמה את הדרך לירושלים הנצורה - לא נכבש.

לאחר כמה ימים יצאה החטיבה לקרב נוסף נגד משטרת לטרון. הפעם הוביל גדוד 73. הדסה, ששימשה כקשרית הייתה בטוחה שעליה להיות בין הלוחמים. לא כל חשב המג"ד לסקוב. הוא קבע שבנות אינן יכולות להשתתף בלחימה. הדסה לא ויתרה. היא הגיעה ליַקִי וג, מ"פ יחידת החוד של הגדוד וביקשה שיצרף אותה אליו בתפקיד קשרית.

רם אורן מביא בספרו "לטרון" (2002) דו-שיח שהתנהל בין הדסה ליקי:
"את מדברת ברצינות?" (הגיב יקי לשמע הצעתה שתצטרף אליו כקשרית).
"בכל הרצינות".
"הפעלת פעם מ"ק 19?" (מכשיר קשר).
"למדתי להפעיל אותו בקורס של ההגנה"'.
"ספרי לי על המכשיר הזה".
"בסדר. הטווח הוא 15 קילומטר, הוא מופעל על ידי שני מצברים של שישה וולט כל אחד, מיוצר בקנדה ומיועד במיוחד לכלי רכב משוריינים. כשרוצים לדבר לוחצים על..."
"זה מספיק. את יודעת מה עומד לקרות כאן הלילה?"
"בערך".

יקי הסביר להדסה שהולכת להיות מלחמה קשה ומסוכנת והיא לא נבהלה. המ"פ התייעץ עם המג"ד לסקוב וסיפר לו כי אין לו קַשָּר, והוא מעוניין לצרף את הדסה.

"בשום פנים ואופן לא!" פקד לסקוב.

מה קרה בהמשך לא ידוע בבירור. למרות האיסור של לסקוב יצאה הדסה למפל לפעולה בזחל"ם של יקי וג. לפני שיצאה לקרב כתבה מכתב לאמה ולאחותה: "שלום לכן. ייתכן שכאשר תגענה ארצה תמצאנה כאן מולדת חופשית באמת. אני בטוחה שלא אבייש אתכן ואולי אף תתגאינה בהדסה שלכן יום אחד. אני רואה כי דמעה התנוצצה בעיניכן. אך אל תבכינה. הראש למעלה! עוד יהיה טוב!"

הקרב על המשטרה, בליל ה-31 במאי/1 ביוני 1948 התחיל טוב ונגמר רע. זחל"מי גדוד 73 אמורים היו להתקרב לחצר משטרת לטרון ומטווח קרוב היה על לוחמיהם להפעיל להביורים רבי עוצמה שתפקידם לסמא את עיני הלגיונרים מגיני המשטרה ולהעלות באש כל סיכוי של התנגדות.

הדסה למפל ישבה בזחל"ם הראשון, זחל"ם הפיקוד, וכל העת דיווחה למפקדות העורפיות על התפתחות הקרב. הירדנים היו מופתעים ונגרמו להם אבדות רבות. אלא שלשונות האש לא רק פגעו בבניין ובירדנים; הם גם הפכו את כל המתחם למואר ולגלוי. הירדנים התאוששו ותקפו בכל כוחם את הזחל"מים שנלכדו למעשה בחצר המשטרה.

הדסה לא חדלה לשדר אף משהתגברה האש הירדנית. היא גם דיווחה שהמ"פ יקי, שנמצא לידה בזחל"ם, נפצע קשה והמשיכה לשדר עד שנאלם קולה. חיים לסקוב, שהאזין לדיווחים שלה, הבין שהפעולה השתבשה ויש הרבה נפגעים. ואכן, בקרב הלילי הקשה הזה נהרגו 31 לוחמים – 30 גברים ואישה אחת – הדסה למפל. המשטרה לא נכבשה.

בשלבי הסיום של מלחמת העצמאות, בעת שנערכו דיונים על הענקת אות "גיבור ישראל" הועלה שמה של הדסה למפל כמועמדת. בסופו של דבר היא לא הייתה ברשימת 12 ה"גיבורים" – גברים כולם - ורבים הצטערו על כך.

עיריית ירושלים מצאה לנכון להנציח את הדסה למפל באחד מרחובות העיר – העולה החדשה שהתערתה בארץ, לחמה ונפלה במאמץ להסיר את המצור מהעיר בתש"ח, תחילה כמלוות שיירות ולאחר מכן בקרב על משטרת לטרון.

בתצלומים: הדסה למפל כפלמ"חאית והרחוב בירושלים הנושא את שמה.