אלכס, יליד 1916, היה חבר ההגנה מנעוריו ובמלחמת העולם השנייה התגייס לחיל האוויר המלכותי הבריטי והגיע לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם הקמת "שירות האוויר" של ההגנה, ממנו צמח צה"ל, מילא בו תפקידים מרכזיים ואני מבקש לספר על חלקו במבצע נועז, שבנה את הזרוע האווירית של היישוב היהודי שנלחם על חייו בתש"ח.
הימים, תחילת שנת 1948. המצב בחזיתות הלחימה – קשה. "שירות האוויר" נמצא בתחילת דרכו ויש לו רק כמה מטוסים קלים. יש צורך בהרבה יותר. והנה התברר כי הבריטים, שעסקו כבר בפינוי צבאם וציודם מארץ ישראל, הוציאו מכרז על מכירת עודפי ציוד צבאי ומטוסים קלים בלתי שמישים משדה עקיר (המוכר אצלנו בשם תל נוף). במיוחד משך את עיני אנשי האוויר של ההגנה המכרז למכירת 20 מטוסים חד מנועיים משומשים מדגם "אוסטר", שכונו אז "פרימוסים" ומטוס אימונים דו-מנועי מדגם "אוקספורד".
באחד מימי ינואר 1948 הופיע בשמי הבסיס מטוס קל של קלוב התעופה הארץ-ישראלי וטייסו ביקש לנחות. היה זה אלכס זילוני. הרשות ניתנה ואלכס התייצב בפני מפקד הבסיס, הציג עצמו כאחד מראשי הקלוב לתעופה, גוף אזרחי למהדרין, והזכיר דרך אגב את היותו טייס בדימוס של הרא"פ (חיל האוויר המלכותי), דבר שכמובן סייע לרוח הטובה שהשתררה במשרדו של המפקד.
"באתי לבדוק את ה'אוסטרים'", אמר אלכס. "במסגרת הקלוב לתעופה יש לנו בית ספר לטיס ואנו זקוקים למטוסים קלים. מפקד הבסיס הרשה לאלכס לבדוק את עשרות המטוסים, שרובם היו במצב רע עד גרוע, אך אלכס ידע שמבחינת "שירות האוויר" הם אוצר אמיתי.
הוא חזר למפקד הבסיס ובישר לו כי ימליץ לרכוש את שברי המטוסים שמהם, להערכתו, ניתן להרכיב שלושה או ארבעה "אוסטרים". המפקד הסביר לו שההחלטה הסופית אינה שלו. יש לעלות לירושלים, למטה חיל האוויר בארץ, לקחת שם את טפסי המכרז, להפקיד סכום כסף, ואז לקוות לטוב.
אלכס חזר לתל אביב והחל להניע את מהלך הרכישה. נמצא סוחר גרוטאות שעליו הוטל להיות "איש קש", אלא שהלה נבהל ברגע האחרון. הוא שמע שהשיירה שעלתה לירושלים לפני ימים אחדים הותקפה בדרך, והודיע שהוא "לא במשחק". לאלכס לא נותר אלא להתחפש לסוחר הגרוטאות ולאחר כמה ימים התייצב במפקדת חיל האוויר הבריטי בבניין טרה-סנטה בירושלים, נפגש עם הקצין האחראי למכרזים, רכש טפסים, מילא אותם והודיע לקצין בגאווה: "אני קליינט רציני ומוכן לשלם את המחיר הגבוה ביותר. כמה אתם רוצים?"
הקצין, שידע היטב שזו ההצעה הרצינית הראשונה שקיבל, נקב בסכום האסטרונומי של 10,000 לירות. אלכס התמקח איתו והציע 5,000 ולבסוף השניים סיכמו על 8,500 לירות. אלכס היה מרוצה, אלא שכאן חלה תפנית מדאיגה בעלילה. הקצין אמר: "אם אתה רוצה את המטוסים, עליך להביא לי תוך שעה את הכסף".
מישהו אחר היה מרים ידיים. לא אלכס. הוא מיהר לבניין הסוכנות היהודית, מרחק כמה מאות מטרים, פרץ למשרדי הגזברות והסביר שם כי מדובר ב"פיקוח נפש" ויש להשיג את הסכום העצום מיד. אנשי הגזברות, האמונים על סדר ובירוקרטיה, חרגו הפעם ממנהגם, פתחו את הכספת הגדולה, ולאחר שערכו התייעצות עם גורמים בכירים, רץ אלכס בחזרה לבניין טרה סנטה, והניח שקית גדולה על שולחנו של הקצין הבריטי. זה, מופתע כולו, חתם על המסמכים, הטביע כמה חותמות אדומות ואלכס המאושר יצא בדרכו לתל אביב.
ההמשך היה לא פחות דרמטי. שיירה גדולה של "שירות האוויר" ובה יותר מ-20 משאיות יצאה לאחר ימים אחדים לתל נוף, ואנשיה החלו להעמיס כל מטוס על משאית וכן חלקי חילוף לרוב. אלא שברגע האחרון כמעט, כמו בסרט מתח טוב, חלה שוב תפנית בעלילה.
הערבים, שנודע להם כי היהודים מוציאים עשרות מטוסים משדה עקיר, עוררו מהומה, שהגיעה עד ירושלים ואפילו ללונדון. זמן קצר לפני שהשיירה יצאה בדרכה לתל אביב, קיבל מפקד הבסיס שיחת טלפון בהולה ממפקד חיל האוויר הבריטי בארץ ישראל: "עצור אותם! העיסקה מבוטלת!"
המפקד האחראי מטעם "שירות האוויר", יהודה שמו, ישב במשרד מפקד הבסיס, שעל שולחנו היו מסמכי היציאה מהבסיס ושמע את השיחה. הוא היה מתוח כקפיץ ונרגע כאשר המפקד המקומי אמר לגנרל בירושלים: "מצטער, סֶר. הם כבר עזבו את הבסיס...".
לכל העניין היה "הפי אנד". המטוסים הועברו למחנה שרונה בתל אביב, שבו הייתה סדנה של "שירות האוויר" ומתוך 20 ה"אוסטרים" (ה"אוקספורד לא נלקח, כי מצבו היה גרוע ביותר) הושמשו 15, תרומה עצומה לכוח האווירי היהודי, שבמידה רבה שינתה את מהלך המלחמה עד שהגיעו מטוסי הקרב הראשונים במאי 1948.
את הסיפור המותח הזה שמעתי ממקור ראשון. אלכס זילוני סיפר לי אותו לפני כ-56 שנים, בעת שאספתי חומר לאחד מספריי הראשונים – "על הגובה", על ראשית חיל האוויר. אני חשבתי אז שהוא איש מבוגר למדי, כמעט בן 50...
בתמונות: אלכס זילוני בתש"ח, ובעת קבלת דרגת האל"ם בלשכת הרמטכ"ל.
