מוזיאון הגנה
מאגרי מידע

חמשת שבויי הפלמ"ח בלבנון

אלפים מחברי הפלמ"ח השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות, שהחלו ב-30 בנובמבר 1947 ונמשכו כשנה וחצי. מחמישה מהם הדבר נמנע, שכן כמעט את כל התקופה הזו הם "בילו" בלבנון, כאסירים ב"כלא החול" בביירות. שמותיהם: יחיאל אוגדן, ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, יצחק סלע ואברהם ענבי.

זוהי פרשה סבוכה, שעוררה בימים ההם דאגה גדולה והסתיימה בכי טוב. במרץ 1949 הוחלפו החמישה בשבויים לבנונים שהוחזקו בארץ וחזרו למולדת ולמשפחותיהם.

הכול החל ב-22 באוקטובר 1947, השבוע לפני 74 שנים. הימים, ימי הדיונים באו"ם על תוכנית החלוקה (שהבשילו בכ"ט בנובמבר בהחלטה הנודעת) וערביי ארץ ישראל, יחד עם כמה ממדינות ערב גילו התנגדות עזה למהלך. סוריה שלחה כוחות לגבול הצפוני וכמה מהם אף פלשו לארץ והבריטים סילקו אותם. הגדוד הראשון של הפלמ"ח נשלח לגליל, לחזק את היישובים. חוליה של הפלמ"ח, שחבריה היו חברי הכשרת גבת, נשלחה לגבול לבנון, כדי לבדוק אם אין היערכות צבאית גם מכיוון זה.

וכאן התפתחה דרמה. שישה סיירי פלמ"ח, בפיקודו של המ"כ משה הררי, יצאו מקיבוץ אילון לעבר הגבול הלבנוני. לאחר זמן קצר נקע הררי את רגלו, הקבוצה נעצרה ושניים מחבריה, אברהם ענבי וישעיהו גביש (לא האלוף לימים, שאף הוא שירת בגדוד הראשון), סייעו לו לחזור לקיבוץ אילון. שם הם פגשו בשמואליק כתבן, מפקדם, ששאל את ישעיהו אם יוכל להוביל במקום המ"כ הפצוע. ישעיהו הסכים, חזר לחבריו הממתינים והחמישה המשיכו לעבר הגבול הסמוך. נשקם – אקדחים ורימונים - הוחבא בילקוטי הגב שלהם.

לאחר כמה שעות, בצד הארץ-ישראלי של הגבול, הופתעו החמישה על ידי שוטרים לבנוניים ונעצרו. נשקם המוחבא לא יכול היה לסייע להם. הם נחקרו, הועברו לצידון, זכו למנות איומים ועינויים ונשלחו ל"כלא החול" הידוע לשמצה בביירות. נמסר להם כי יועמדו לדין על חדירה ללבנון, ריגול ואף הרעלת בארות בחיידקי מחלת הכולירה.

בארץ נחלצו לעזרתם ונשלח לסייע להם עורך הדין של ההגנה, אהרון חוטר ישי, שהתנסה בהרבה משפטים. אירוע בין לאומי מסעיר החמיר את מצבם: החלטת עצרת האו"ם מהכ"ט בנובמבר גרמה להקצנה בלבנון והם נדונו לשתיים עד שלוש שנות מאסר. חוטר ישי הבטיח להם שייעשה כל מאמץ לחלצם מלבנון.

במהלך החודשים הבאים צורפו אל החמישה גם אסירים יהודים לבנוניים. תקופות ארוכות הם הופרדו זה מזה, לעיתים הוכו וגם היו להם יחסים מורכבים על שכניהם לכלא, רובם ככולם פליליים, שכן לבנון לא הכירה בחמישה כשבויי מלחמה.

בינתיים קמה המדינה והוקמו מנגנונים שונים, בהם מנגנון לטיפול בשבויים בארצות ערב, שעמד בקשר עם האו"ם והצלב האדום. נעשו כל המאמצים לסייע לחמישה, לרבות השגת אוכל מזין באמצעות יהודי לבנון. החמישה עמדו בקשר מכתבים קבוע עם משפחותיהם בארץ, ועם חבריהם להכשרת גבת של הפלמ"ח, שחבריה השתתפו בקרבות ובשלהי 1948 הקימו את קיבוץ יפתח בגליל העליון.

כשהחלו השיחות עם הלבנונים על הסכם שביתת נשק, בתחילת 1949, הם סירבו לראות בחמישה שבויי מלחמה וטענו כי הם אסירים פליליים. אנשי משרד החוץ ונציגי צה"ל עמדו על כך שגם אלה שנמנו עם הארגונים הביטחוניים לפני קום המדינה, נחשבים לחיילים. הלבנונים הסכימו תחילה, אבל לאחר שהטיוטה הייתה מוכנה - חזרו בהם. סא"ל מרדכי מקלף, יו"ר המשלחת הישראלית למשא ומתן עם לבנון (ולימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל) לא ויתר להם. הוא ידע שהלבנונים רוצים לקבל, נוסף לשבויים הלבנונים, גם את 14 הכפרים הלבנוניים שישראל כבשה במבצע חירם ולכן התעקש שהחמישה יהיו חלק מההסכם.

לפי המסופר במשפחות החמישה, שניים מנציגי המשפחות, אימו של אברהם ענבי, יפה, ודודו של ישעיהו גביש, שמואל, הגיעו עד בן-גוריון ותבעו ממנו לא לחתום על הסכם עם לבנון ללא החזרת החמישה. בן-גוריון דפק על השולחן והצהיר: לא יחתמו!

בסופו של דבר החמישה קיבלו חנינה והם הוחזרו ב-24 במרץ 1949 במעבר ראש הנקרה יחד עם שני חיילי צה"ל שנשבו בקרבות והוחלפו ב-35 שבויים לבנונים שהוחזקו בישראל. ירמיהו שמואלי, כתב "על המשמר" בגליל המערבי, דיווח למחרת: "... מחזות של התרגשות. אימהות חובקות את בניהן וחברי יפתח, שלובי זרוע עם השבויים נוסעים לחדר האוכל של הקיבוץ הסמוך ראש הנקרה לפגישה קצרה... סמל הפלמ"ח מוענק לכל אחד מהחמישה".

מי שמעוניין לדעת יותר על הפרשה מוזמן לקרוא את ספרו של פרופ' דב גביש, אחיו של השבוי ישעיהו גביש, "בשבי לבנון" – סיירי הפלמ"ח ב"כלא החול", ביירות, 1949-1947 (הוצאת אריאל, 2008).

בתמונה: חמשת הפלמ"חאים מאחורי הסורג בביירות, עם שני אסירים מיהודי העיר. מימין לשמאל: חיים יפה (יהודי לבנוני), יהודה יהודאי, אדגר דנא (יהודי לבנוני), אברהם ענבי, יחיאל אוגדן, יצחק סלע וישעיהו גביש.