מוזיאון הגנה
מאגרי מידע

כ"ג יורדי הסירה – והארבעה שלא הפליגו

ב-18 במאי 1941 הפליגה מחיפה הסירה "ארי הים", שעליה היו 23 מלוחמי ההגנה ומלווה בריטי שיצאו לפעולת חבלה באזור טריפולי שבלבנון, נגד הצרפתים הווישאים הפרו-נאצים ששלטו אז בסוריה ובלבנון. את המבצע תכננה יחידה בריטית סודית שההגנה שיתפה איתה פעולה בימי מלחמת העולם השנייה. הסירה נעלמה ועד היום לא נודע מה עלה בגורל אנשיה. העשרים ושלושה היו ממיטב אנשי הביטחון של היישוב ועליהם אמר הפרופ' יואב גלבר: הם יכלו להיות המטכ"ל של מלחמת העצמאות...

תכנון תקיפתם של בתי הזיקוק בטריפולי על ידי אנשי ההגנה היה בבחינת סוד כמוס, אך הידיעה עליו עברה מפה לאוזן ורבים ניסו להימנות עם היוצאים. יגאל אלון סיפר לימים, שהוא ומשה דיין, שני המ"פים הראשונים של הפלמ"ח שקם בעצם אותם ימים, ביקשו להצטרף – ויצחק שדה, מפקד-העל של המבצע דחה את בקשתם.

בקורס ההכנה לפעולה השתתפו 46 חברי הגנה מכל רחבי הארץ. שישה נשלחו באמצע האימונים לסייע לכוחות הבריטיים ביוון. לקראת סיום הקורס נותרו 25 ואליהם הצטרף ישראל נורדין, חבר ההגנה ששירת במשטרת הנמל הבריטית בתפקיד מכונאי. בסך הכול היו אם כן 26 ברשימה.

הפעם נספר על אלה שהיו ברשימת היוצאים – ולא יצאו. שניים סירבו לצאת, כל אחד מנימוקיו. הראשון היה משה ("מונדק") פסטרנק (בר-תקווה) והשני מוניו ברנדוויין, חבר קיבוץ מצפה הים (לימים חבר קיבוץ יד מרדכי).

סיפורו של מונדק הוא מיוחד במינו, משום שנקבע כי הוא יפקד על הפעולה. הוא היה עם חניכי קורס ההכנה עד ימיו האחרונים ואז הודיע ליצחק שדה, שלדעתו אין מספיק מודיעין, ובמילותיו שלו: "לא היו לנו ידיעות מספיקות לגבי מצב השטח; לא הייתה לנו עזרה בשטח (אזור עוין, בשליטת כוחות וישי) במקרה שנצטרך; הידיעות היחידות שהיו אמרו כי הנחיתה תהיה מהים ואחר כך יהיה מסע ארוך ובלתי אפשרי. מאזור הנחיתה היה צריך ללכת בתוך ערוץ 3-2 קילומטר עד למכלי הדלק שעליהם שמרה מחלקת חיילים סנגלים מצבא וישי; לא היה כל ניסיון בנחיתה מן הים ואף הבריטים לא יכלו להדריך אותנו בנושא זה; הספינה שהועמדה לרשותנו הגיעה מנמל חיפה ורק בקושי היא יכלה לשאת את המטען והאנשים שהייתה אמורה לשאת במסע בן שלושה ימים. הבריטים לא יכלו לתת לנו ספינה מתאימה יותר למבצע שהם ביקשו מאיתנו לערוך".

יצחק שדה תבע ממונדק לצאת בכל זאת והלה אמר שהוא מבקש הוראה בכתב. לכך לא הסכים שדה ומונדק הודיע על פרישתו. כשהגיע מחליפו, צבי ספקטור, הוא פירט בפניו את כל הסכנות ו"ספקטור שמע אותי ואמר שהוא מקבל את דעתי כבעל ניסיון רב, אולם פקודה היא פקודה והוא יעשה כל שיוכל כדי לבצעה".

מונדק הועמד לדין ההגנה ושופטיו היו אליהו גולומב (ראש הארגון), הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) משה סנה ומפקד ההגנה בתל אביב. "הצגתי בפניהם את ההשגות שהיו לי לגבי המבצע", שחזר מונדק את ההליך המשפטי המיוחד הזה, "ואמרתי שפירטתי את כולן בפני יצחק שדה. כן אמרתי שהייתי מוכן לצאת אם הייתי מקבל פקודה בכתב. לאחר שהצגתי את הצד שלי נתבקשתי להגיע שוב לאחר שבוע, כדי לשמוע את פסק הדין".

פסק הדין זיכה את מונדק. יתר על כן, הוא מילא בשנים הבאים תפקידים מרכזיים בהגנה, כמו פיקוד על שלושה קורסי מ"מים-קצינים, שירת בחי"ל (הבריגדה היהודית) ובצה"ל והיה, בין השאר, קצין שריון ראשי הראשון. השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף-משנה.

אברהם (מוניו) ברנדוויין עלה מפולין בשנת 1938 והצטרף לקיבוץ מצפה הים ליד נתניה. הוא היה מפעילי ההעפלה וכך הגיע אל החבורה שהתאמנה לקראת פשיטה על יעדי האויב.
כשהוברר לו יעד הפעולה (טריפולי שבלבנון) הודיע ליצחק שדה שיש בעיה: ביישוב התנהל אז ויכוח בין זרמים פוליטיים שונים לגבי הדגשים בגיוס: לצבא הבריטי או לכוחות ההגנה הפנימיים של היישוב; ואם לצבא הבריטי, אז לשירות רק בארץ עצמה ולא מחוץ לגבולותיה. בתנועתו של מוניו, "השומר הצעיר", הייתה התנגדות לשירות שלא בארץ ישראל, והעדיפות ניתנה להגנה על שטחי הארץ.

לפי עדותו המאוחרת של מוניו, אמר לו שדה: "עליך לקבוע בעצמך: או שתקבל את המרות שלנו, של ההגנה, או את המרות של תנועתך. תחליט". מוניו התלבט והחליט בסופו של דבר לא לצאת. הוא נפגש פעם נוספת עם יצחק שדה והסביר לו כי החליט לדבוק בעמדת "השומר הצעיר" ולכן לא יצטרף למפליגים לטריפולי.

מוניו ברנדוויין היה חבר קיבוץ יד מרדכי רוב חייו עד פטירתו בגיל 97 בשנת 2010. הוא היה מעורב בפעילויות ביטחוניות רבות ובין השאר היה מ"פ בפלמ"ח ומפקד הקיבוץ בעת ההתקפה המצרית הגדולה עליו ב-1948. מאוחר יותר היה ראש מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי.

והיו גם שני משתתפים בקורס שלא יצאו – בגלל עונש... שמותיהם: זאב פריד משדות ים ויעקב ספיר מתל אביב. על העונש סיפר פריד לאחר שנים: "בשבת שלפני ההפלגה הוטל עלינו, על יעקב ספיר ועליי, להעמיס את המשאית שהובילה את הציוד הימי מתל אביב למעגן ההפלגה החיפה. גמרנו להעמיס את המשאית ונכנסנו לחדר האוכל. המפקד שלנו, כתריאל יפה, שהיה ממונה על הצד הימי של הקורס הביט בשעונו, קרא לשנינו ואמר: אתם יודעים שאיחרתם בשתי דקות לארוחת הצהריים? אמרנו לו שהיינו חייבים לסיים את ההעמסה, והוא קטע אותנו: אם כך, אתם לא יוצאים לפעולה".

והשניים לא יצאו – למרות כל מחאותיהם ותחינותיהם, וכך נותרו בחיים.

הנה כי כן, מתוך 26 המועמדים ליציאה, שניים סירבו לצאת: מונדק (משה בר-תקווה) ומוניו ברנדוויין. שניים הודחו ביום האחרון, כך שהמספר ירד ל-22. ונוסף אחד – צבי ספקטור שהחליף את מונדק. בסך הכל 23, הם הכ"ג – שיצאו לפעולה יחד עם מלווה בריטי, ולא שבו.

בתמונות: "הסירה "ארי הים" בתמונה המטושטשת היחידה שישנה; בעת האימונים הימיים לפני היציאה למשימה.