מוזיאון הגנה
מאגרי מידע

היום י"א באדר. לפני 102 שנים, בי"א באדר תר"ף (1 במרץ 1920) נערך קרב תל חי. לא עליו נספר הפעם, אלא על מבצע שנשא את השם תל חי, שאפשר לראות בו מעין "חזרה גנרלית" לקרבות מלחמת העצמאות.

הימים – ימי אוקטובר 1947. בניו יורק הרחוקה מתכנסת עצרת האו"ם לדון בהמלצות ועדה מיוחדת, אונסקו"פ שמה, לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמקומו להקים בארץ שתי מדינות – יהודית וערבית, ולצידן אזור בין-לאומי בירושלים.

הוויכוחים וההתנצחויות נמשכים שבועות ארוכים ומדינות ערב, ואִתן ערביי ארץ ישראל, מודיעים בצורה נחרצת: החלוקה, והקמת מדינה יהודית, אפילו בחלק מארץ ישראל – לא יקומו ולא יהיו. ואם יוחלט בכל זאת לחלק את הארץ – המהלך כולו יוטבע בדם.

תומכי החלוקה, ובראשן שתי המעצמות הגדולות דאז, ארצות הברית וברית המועצות, לא נבהלו כידוע ובכ"ט בנובמבר 1947 נתקבלה בעצרת האו"ם החלטת החלוקה. הערבים פתחו במלחמה, שהגיעה לשיאה בפלישת חמישה צבאות ערביים – מצרי, סורי, לבנוני, ירדני ועיראקי מיד עם הקמת המדינה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948).

מה שכבר נשכח מאיתנו שבאוקטובר 1947 החליטו הסורים לערוך "חזרה גנרלית" לקראת אפשרות של פלישה לארץ ישראל ויצאו למבצע צבאי, שכלל השתלטות על חלק מהגליל העליון. וכאן נכנס לתמונה "מבצע תל חי".

הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) עקב אחר ההכנות הסוריות ובאצבע הגליל הוכרז על מצב חירום. בעלון הפלמ"ח נכתב: "צבא סורי בן אלפי חיילים, המורכב מיחידות רגלים, שריונים ונשק כבד, חונה בנקודות שונות לאורך הגבול הצפוני-מזרחי של הארץ". ליישובים חולקו הוראות וכשנראה היה כי האיום הסורי הוא רציני, אף הוחל בפינוי נשים וילדים. במקביל רוכז בגליל העליון, לראשונה, כוח גדודי – הגדוד השלישי - של הפלמ"ח, שהורכב ממחלקות ומפלוגות שחנו אז בעמק הירדן ובאצבע הגליל. זה היה הכוח היהודי הגדול ביותר שרוכז עד אז.

כל זאת, מתוך חשש שהבריטים, שליטי הארץ בעת ההיא, לא יגיבו בתקיפות נוכח האיום הסורי. ב-13 באוקטובר פרסם מטכ"ל ההגנה הוראות מפורטות ביחס להתפתחויות צפויות בגליל העליון. האפשרויות היו: ירי מעבר לגבול, פלישה לשטח ארץ ישראל, התקפות מצד ערבים מקומיים. במקרים כאלה הותר ליחידות הפלמ"ח להשיב אש ואף לחדור לתחום סוריה.

לכוחות הפלמ"ח הצטרף גם כוח של חי"ש (חיל השדה של ההגנה) מעמק יזרעאל והבריטים שעקבו אחר ריכוז העוצמה היהודית דיווחו – לפי מקורות מודיעיניים שלהם – כי לפחות 500 אנשי הגנה עברו את ראש פינה בדרכם צפונה. הם כמעט דייקו: הכוח היהודי בכללותו הקיף בשיאו 600 לוחמים.

ב-14 באוקטובר פרסם העיתון "דבר" ידיעה גדולה ברוח אופטימית: "היישוב בגליל דרוך ואיתן" אמרה הכותרת לידיעה של אפרים תלמי. בלשון המליצית של הימים ההם נפתחה הידיעה במילים אלה: "המתיישבים היושבים בגליל העליון דרוכים אך שלווים ובוטחים נוכח האיומים המנסרים בחלל ארצנו על פלישה ערבית ונוכח ריכוז חיילים סוריים, מצוידים בנשק מסוכן, לאורך הגבול הצפוני של הארץ".

כוחות הפלמ"ח והחי"ש התרכזו בכמה נקודות שולטות באזור ומפקדיהם המתינו להוראות ועקבו אחר תנועות הצבא הסורי מעבר לגבול. ב-20 באוקטובר 1947, עברו כוחות סוריים את גבול ארץ ישראל והתקדמו לעבר מקורות נחל הדן בתל אל-קאדי. אלא שלא היה צורך בהתערבות כוחות הפלמ"ח, שכן את המלאכה להדיפת הסורים עשו אחרים – הבריטים שראו בחומרה רבה חדירה של כוחות צבא זרים לתוך השטח שתחת שלטונם.

אש בריטית משריוניות ומיחידת חי"ר שנורתה לעבר הסורים גרמה לנסיגתם המהירה ויותר הם לא ניסו באותה עת לחדור לארץ ישראל.

כוח החי"ש חזר לעמק יזרעאל ואילו כל יחידות הגדוד השלישי של הפלמ"ח נשארו בצפון – בסביבות צפת ובאצבע הגליל. אנשיהן התמקמו ביישובי האזור ולא עברו אלא שישה שבועות ופרצו קרבות, שעד מהרה התפתחו למלחמה – היא מלחמת העצמאות.

וכך, "החזרה הגנרלית" הייתה לא רק של הסורים (שנכשלו כמו ב"הצגה האמיתית" – בפלישתם במאי 1948) אלא גם של הכוחות שלנו – במבצע "תל חי".

בתמונה: כיתת פלמ"ח מהכשרת דפנה של הצופים, שהייתה חלק מהגדוד השלישי של הפלמ"ח. הכיתה צולמה בסוף 1947 או בתחילת 1948 בגליל ושלושה מתוך עשרת אנשיה נפלו בקרב השני בנבי יושע באפריל 1948: בועז עמיקם (עומד ראשון מימין); אליעזר פוטרמן (עומד שני מימין); אמנון אקרמן (עומד ראשון משמאל).