בקיץ 1942 החמיר מאוד המצב בארץ. הצבא הגרמני, שבא לסייע לצבא האיטלקי המובס בצפון אפריקה, דחק את הצבא הבריטי מזרחה לעבר מצרים, והועלו חששות כבדים כי הגרמנים יגיעו גם לארץ ישראל. ארגון ההגנה נערך ל"קרב אחרון" ומפקדיו ידעו כי הבריטים לא יגנו על הארץ, אלא יפנוהָ. אימונים מזורזים נערכו בכל יחידות ההגנה ואחת מהן נשאה את השם המוזר "ס. עו. ס." – מחלקה של בוהמיינים תל-אביביים שגם הם נקראו לדגל, לסדרת אימונים באחד מפרדסי המושבה רחובות.
פירוש האותיות "ס. עו. ס." רמז לעיסוקיהם של משתתפי הקורס: סופרים, עורכי דין ו... סנדלר. הסנדלר היה לאמיתו של דבר בעל בית חרושת לייצור נעליים. שמו – יצחק עוז-הוז (אחיו של דב הוז), איש בוהמה שהתחבא מאחורי המקצוע הפשוט כביכול. בין המשתתפים האחרים היו גם זלמן רובשוב (לימים שזר – הנשיא השלישי), אז סופר, עיתונאי ומעורכי העיתון "דבר", עורכי דין, כמה רופאים, נתן אלתרמן וגם אישה אחת – המשוררת לאה גולדברג.
הקורס נמשך יותר משבוע ואלתרמן, כמו חבריו, עבר אימוני שדאות, כושר גופני, תרגילי סדר, מטווח ברובה ואף יידוי רימונים. אף שלא היה ידוע כ"גיבור" גדול, עשה לדברי המשתתפים בקורס מאמצים להצטיין. לקראת מסיבת הסיום הוא נתבע לתרום את חלקו בדבר-שיר והתוצאה הייתה שיר ארוך, שבו תוארו הן הווי הקורס, והן כמה מדמויותיו הססגוניות. להלן השיר – שכונס רק בספר אחד, ספרי "הטור השמיני" (2006) - במלואו:
כוס נרימה בידינו
כוס נרימה בידינו
ונריע כל הטף
לחייו של מפקדנו
ולחייו של כל הסְטַף
ולמדריכים גם יחד
שאִמנונו בכלים
ישבעו ממנו נחת
בלי לצאת מן הכלים.
באנו כשלושה מנינים
חיילים וגדודניקים
שכֻּלם כמעט בטלנים
חוץ מזה נודניקים.
שמש במרום האירה
באויר עפות יונים
ובאמצע רץ בר שירה
למִפקד בתחתונים.
עוד נשיר שירים על נבל
ונזכה עוד בקרוב
שיחליפו גם את וֵיוול
בּרֶב זלמן רובשוב.
מי פה בֶּרְיֶה ולא בֶּרְיֶה
חביבי, זה לא עסקי
אך פסגת האינפנטריה
זהו דוקטור ביחובסקי.
שיר וזמר למנצח
על קונצרטים של בָּזָק
סולדטנו המשמח
המאסטרו שבו יצחק.
שם באמוני הליל
כל בחור מלא רוח עוז
מתפלל רק בשמים
לא לפגוש את יצחק עוז.
כי מפני זו המפלצת
גם גִבּור נמלט ונס.
ונוקש בשן חולצת
ועושה קצת במכנס.
כל אחד מחילינו
מאֻמן ומסֻגל
אבל אין כיענק'לנו
אין כיענקל'ה סגל.
ומי מִלל כי אלתרמן
משוררנו בפזמון
הוא לרגעים גם חברה'מן
ולכשתרצה – צ'מפיון.
יכלכל ברִמונים
ויכֶּה כל חבריו
כאשר הִכָּה בפזמונים
עד עתה רק אגב.
יש ויש פה חברה יאטים
בין עצי הפרדסים
לעשות מהם סולדאטים
יש גם צֹרֶך בנסים.
אך היום נִשא כֻּלנו
שיר תודה ושיר הלל
אל המדריכים שלנו
ומפקדנו גבריאל.
ראוי לשים לב לקטע הגדול יחסית שמקדיש אלתרמן לעצמו, ולהשתתפותו בקורס. וכן לאזכור חתימתו על מדור השירה האקטואלית שלו ב"הארץ" באותה עת, קיץ 1942 – "אגב".
(הסברים נחוצים: סְטַף – מטֶה; כלים – כלי-נשק; גדודניקים – ותיקי הגדוד העברי ממלחמת- העולם הראשונה; בר שירה – ישראל בר-שירה, משפטן ופעיל במפא"י; וֵיוול – מבכירי המפקדים של צבא בריטניה במלחמת-העולם השנייה; בֶּרְיֶה – יידיש: אשת-חיל, עקרת-בית יעילה במיוחד; אינפנטריה – חיל רגלים; ד"ר ביחובסקי - רופא תל-אביבי, ממשתתפי הקורס; בזק – מלחמת-בזק, "בליץ"; יצחק שבו – עורך-דין תל-אביבי; יצחק עוז – הוזכר לעיל; שן חולצת – חלק ממנגנון הירי של הרובה; סולדאט – חייל; יעקב (יענקל'ה) סגל – ממשתתפי הקורס; צ'מפיון – אלוף; רמונים – רימוני-יד; חֶברֶה יאטים - חברה'מנים; גבריאל – מפקד הקורס גבריאל לוריא).
האיור: סמל קורס ס.עו.ס. שצויר לקראת התכנסות המשתתפים ב-1968, במשכן הנשיא זלמן שזר (אחד ממשתתפי הקורס) – שילוב של עט נוצה (של הסופרים והמשוררים), פטיש סנדלרים של יצרן הנעליים ושרטוט של סעיף משפטי כמחווה לעורכי הדין. הכתובת ציינה את מטרת הקורס: "וילמדו בני יהודה קשת".
