את המבצע היומרני הזה הוציאו אל הפועל פעילים ציוניים בסוריה, אנשי "המוסד לעלייה ב'", נהגים יהודים בצבא הבריטי שהובילו את הילדים ופלמ"חניקים שנמנו עם "החוליה" – יחידה שתפקידה הייתה לקבל את העולים החשאיים מסוריה על הגבול ולפזרם ביישובי אצבע הגליל. לאחר מכן הם הועברו למקומות אחרים ברחבי הארץ. כך היה גם עם הילדים.
הרעיון היה של שניים: יאני אבידוב מנהלל, איש "המוסד לעלייה ב'" ורבקה כשדן, שליחה מארץ ישראל וחברת קיבוץ קדמה (ולאחר מכן כברי) שפעלה בדמשק. הם חיברו את הקצוות, קיבלו אישור מהארץ, התגברו על היסוסי "עליית הנוער" לקלוט "שיטפון" כזה של ילדים ובני נוער ויצאו לדרך.
הייתה להם ברכת הדרך גם ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. ראש המחלקה, אליהו דובקין, הצהיר: "זהו הצו האנושי, היהודי והציוני, העומד בימים אלה מעל לכל צו אחר: דאגה לכל יהודי ויהודי בגולה... הבית הלאומי, כל מה שבנינו כאן במאמצים של שני דורות, קודש הוא לקליטת אחים נרדפים".
וכך, באפריל 1945 החלו גלגלי המבצע לנוע. פעילים ציוניים ואנשי "המוסד" שכנעו הורים להרשות לילדיהם להצטרף להרפתקה. לאחר כמה שבועות, כשהגיעו מהארץ מכתבים מהילדים כי הכול עבר בשלום והם מטופלים כהלכה, התרבו ההורים שתבעו להעלות ילדים נוספים ממשפחתם.
המשימה לא הייתה פשוטה: המשאיות הביאו את הילדים עד כקילומטר מגבול סוריה – ארץ ישראל, ואז המדריכים הובילום בזהירות לנקודת גבול מוסכמת ומסרו אותם לאנשי "החוליה".
יאני אבידוב, שליווה לא אחת עם הילדים עד הגבול, תיאר את ההמשך: "השיירות היו של 60-50 ילדים. הם עברו את הגבול, קטנים ורזים ואפופי-חרדה. היו נעלמים מעינינו במעטה החשכה הכבדה. הם ידעו היטב להסתגל לתנאים שבהם נמצאו ולהבין את סכנת השעה. נשאו בנטל השתיקה, העייפות והצמא. היו צועדים אילמים ודרוכים. לעיתים קשה היה להבין כיצד שבט שלם של פעוטות הצליח לעבור בחשאי-חשאין את הגבול".
יעקב עיני, שעלה אז מחלב עם אחיו הקטן, מאשר: "זה היה בדיוק כך".
למבצע "עליית האלף" מסוריה יש תיעוד יוצא דופן וכל הכבוד וההערכה על כך מגיעים למנחם לוזיה מקיבוץ אפיקים. לוזיה, יליד דמשק (1910) היה חבר בתנועת "החלוץ" וב-1931 עלה לארץ עם חברתו שושנה פסח, והשניים הצטרפו לקיבוץ אפיקים, שבו התגוררו כל חייהם בארץ. מנחם לוזיה הוא זה שקלט את הילדים ובני הנוער שהגיעו ב"עליית האלף" לארץ, דאג לפיזורם לקיבוצים, מושבים ומוסדות נוער, ועקב אחר התערותו של כל אחד ואחת מהם בארץ. הייתה לו מחברת עבה, להלן "מחברת לוזיה", שבה נרשמו כל הפרטים על הנער או הנערה: שם משפחה, שם פרטי, שם האב, הגיל, נתקבל (ביום), נועד ל-..., הועבר ל- (במקרה של שינוי מקום) והערות.
במחברת נכללים 913 שמות של ילדים וילדות שהגיעו ארצה בין 3 במאי 1945 ל-25 בדצמבר של אותה שנה. רובם היו בשנות העשרה שלהם, אך אפשר היה למצוא גם ילדים וילדות בגילאי 6 עד 9. המחברת נמצאת ברשות המשפחה. עם השנים באו לא מעט "ילדים" ובני משפחותיהם לברר פרטים. כמה מהם ידועים למדי. כך, למשל, בין הבאים הייתה אמו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ובני משפחתו של סגן ראש השב"כ והח"כ לשעבר יואל חסון.
במרץ 2015, במלאות 70 שנה לתחילתה של "עליית האלף" נועדו כמה עשרות מה"ילדים" שהיו עתה בגילאי 70 ו-80 במשכן הנשיא בירושלים. הנשיא ראובן ריבלין סיפר להם שיש לו חלק-מה בחינוך הציוני שקיבלו הוריהם ובני משפחותיהם, משום שאביו, יוסף יואל ריבלין, היה מורה לעברית בדמשק בעת מלחמת העולם הראשונה.
ה"ילדים" העלו זיכרונות מרתקים על היציאה החשאית מדמשק, חלב וערים אחרות, על הנסיעה וחציית הגבול, ועל קבלת הפנים שחיכתה להם בארץ. כולם כאחד שיבחו את הקליטה שהביאה לכך שבערי סוריה היה לחץ על מארגני ההעפלה לצרף עוד ועוד "ילדים" למבצעים הבאים.
זוהי פרשה עלומה הידועה רק למעטים. אולי פרסום זה ירחיב את קשת המידע. מגיע לסיפור המופלא הזה שיפורסם עוד יותר.
בתצלום: שני עמודים מ"מחברת לוזיה". אפשר לראות כי הבאים היו בגילאי 6 עד 15, לרבות שתי ילדות בנות 6 ו-8 וחצי.
