התפתחותה של ההסתדרות קשורה לשתי תופעות בארץ ישראל של ימי השלטון הבריטי (1948-1917). הראשונה, מאמציו של היישוב היהודי, שב-1920 מנה לא יותר מ-60 אלף נפש וב-1948 פי 11 – כ-650 אלף נפש, להקים ולבנות כמעט את כל המערכות, הגופים והמוסדות של מדינה – בטרם הייתה כזו. כך, הוקמו ופעלו במסגרת גופי השליטה העצמיים של היישוב – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – מעין משרדים ממשלתיים: לכספים, יחסי חוץ, התיישבות, עלייה, ביטחון, חינוך, דת, סעד ועוד. דוגמה אחת: אף שממשלת המנדט הייתה אחראית לכל הנעשה בארץ, מערכת החינוך של היישוב היהודי נוהלה על ידי הוועד הלאומי, כפי שנושאי כספים, חוץ וביטחון היו באחריותה של הסוכנות היהודית.
אל הגופים והמוסדות האלה נוספו גם התארגנויות משלימות. הדוגמה הבולטת ביותר היא הסתדרות העובדים הכללית שהקיפה חלק גדול מהעובדים בעיר, במושבה, בקיבוץ ובמושב העובדים. הסתדרות העובדים לא הסתפקה בטיפול בחבריה במסגרת האיגוד המקצועי, אלא שאפה להרבה יותר מכך: להעניק לעובד ולבני משפחתו מטרייה חברתית-בריאותית-תרבותית. וזאת, לצד יוזמות חברתיות-כלכליות שאפתניות: להקים מפעלי תעשייה הסתדרותיים וקואופרטיבים יצרניים וצרכניים.
ההסתדרות גם נטלה על עצמה משימות לאומיות, כמו האחריות לנושאי הגנת היישוב. ספק אם רבים יודעים כיום, אך הסתדרות העובדים הייתה ה"אימא" של ההגנה בעשר שנותיו הראשונים של הארגון. מפקד הארגון בעשור זה, יוסף הכט, היה כפוף למזכיר הכללי של ההסתדרות, דוד בן-גוריון.
ב-1931 החליטו מוסדות היישוב, בעצה אחת עם ההסתדרות, שעל ההגנה להפוך לכלי לאומי כללי והאחריות עליה הועברה למוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. שני מוסדות אלה הקימו גוף שנקרא מפקדה ארצית (ובקיצור מ"א), וכדי שתייצג את כל חוגי היישוב נקבע מראש שהיא תהיה פריטטית: שלושה מחבריה יבואו מהשמאל, קרי מהסתדרות העובדים ושלושה מהימין – מחוגי המעמד הבינוני, אנשי תל אביב, התאחדות האיכרים ומה שהיה קרוי בעת ההיא "החוגים האזרחיים".
כך זה פעל – עם לא מעט ויכוחים וסכסוכים בין הצדדים – עד הקמת המדינה בתש"ח-1948, אבל חשוב לציין שהצד השמאלי גייס למפקדה הארצית אישים ומפקדים שבלטו יותר מאלה של המחנה הנגדי. שמות כמו אליהו גולומב, דב הוז, שאול אביגור וישראל גלילי – אנשי השמאל וההתיישבות העובדת - נודעו הרבה יותר מאשר אנשי הימין כדוגמת דב גפן, סעדיה שושני, יששכר סיטקוב ויוסף יעקבסון.
יתר על כן, במשך הרבה שנים הסתדרות העובדים היא שאירחה את המוסדות העליונים של ההגנה – המפקדה הארצית והמטכ"ל (שהוקם ב-1939). המטות שלהם היו בבית הוועד הפועל של ההסתדרות, ברחוב אלנבי 113 בתל אביב.
גם בשטח עצמו הייתה בולטות ניכרת בהגנה לזרועות שונות של ההסתדרות: חיפה, שבה היה סניף חזק במיוחד של הארגון הייתה משלב מוקדם מאוד "חיפה האדומה". משקי ההתיישבות היוו בסיסים קבועים לאימוני ההגנה, לסליקים שלה ולחלק חשוב של התעשייה הצבאית שבמחתרת – התעש. וכמעט מיותר להוסיף, שהפלמ"ח – עוצבת העילית של ההגנה – צמח והתפתח בעיקר בקיבוצים. אילולא הם ואימוץ השיטה של עבודה ואימונים, לא היה מצליח גוף זה להתקיים.
ואין זה עדיין הכל. אי אפשר לתאר את המפעל האדיר של ההעפלה לולא ההתגייסות של תנועת העבודה בכלל ושל ההתיישבות העובדת בפרט, וכמובן של הפלי"ם, הזרוע הימית של הפלמ"ח. רבים וטובים נקראו לדגל – והגיעו מבלי לשאול שאלות ומבלי להתנות תנאי כלשהו. הנה סיפור קטן ומשעשע בנושא זה. ב-1946, בעיצומה של תקופת ההעפלה, נרכשו כמה ספינות גדולות בארצות הברית והתעורר צורך למומחה בתחום במשלחת ההגנה בצפון אמריקה, שבראשה עמד אז יעקב דוסטרובסקי-דורי, מי שהיה במשך שנים רמטכ"ל ההגנה, ולאחר קום המדינה הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.
המועמד נמצא בקיבוץ איילת השחר וקראו לו זאב שינד. לפי אחת מאגדות הימים ההם הגיעה שיחת טלפון לקיבוץ ונמסר כי משלחת ההגנה באמריקה מחפשת מומחה ל-Ships (אוניות). בקיבוץ הובן כי מחפשים מומחה ל-Sheeps (כבשים) ושינד היה רועה מוסמך... וכך הוא נבחר.
הסיפור הזה נחמד איך אינו נכון, שכן זאב שינד, שכינויו היה "דני", נמנה עם סגל "המוסד לעלייה ב'" מאז שנות השלושים.
וראוי לסיים קטע זה באזכור העובדה שחברי ההסתדרות והחניכים הבוגרים של תנועות הנוער החלוציות, היו מגויסים ברובם למשימות ההגנה. בתקופת "המרד הערבי" של שנות השלושים וביתר שאת בחצי השנה הראשונה של מלחמת העצמאות, קשה לתאר את קיום התחבורה היהודית בכבישי הארץ לולא התגייסותם של חברי הקואופרטיבים לתחבורה והתובלה – אגד, דן, דרום יהודה, שחר, המקשר, שלב ועוד – שהיו אף הם זרוע של ההסתדרות.
ואליהם חשוב להוסיף את מאות היישובים – קיבוצים ומושבים – ברחבי הארץ, שהיוו במשך שנים, ובמיוחד במלחמת העצמאות, בסיסים של ההגנה, ולא מעטים מהם היו מעורבים בקרבות שבלמו את הצבאות הערביים שפלשו לארץ ישראל.
בתצלום: בית הוועד הפועל הישן של ההסתדרות ברחוב אלנבי בתל אביב, שבו ישבו המוסדות העליונים של ההגנה (התמונה היא מתקופה מוקדמת יותר, כשהבניין שימש כבית מלון).
