הבריטים עשו ככל יכולתם שלא להעניק לנוטרים היהודים רמה צבאית גבוהה. הפיקוד הבכיר היה בריטי בלבד ונוטר יהודי יכול היה להגיע לדרגת סרג'נט (סמל) בלבד. עם הזמן נוספה דרגה של סרג'נט ראשון, שבלשון הזמן כונה "סרג'נט גושי".
הנשק החוקי של הנוטרים הועמד בשעות הלילה ובסופי השבוע לאימונים ה"לא חוקיים" של ההגנה. הקורסים הרבים שארגנו הבריטים למפקדי הנוטרות סייעו מאוד להקמת השלד הפיקודי של ההגנה וצה"ל בראשיתו. כך, ב-1938 השתתפו ב"קורס סרג'נטים" (סמלים) משה דיין, יגאל אלון ושמעון קוך (אבידן, לימים מח"ט גבעתי במלחמת העצמאות).
עם השנים התפתחו זרועות שונות של הנוטרות, שהידועה בהן הייתה "משטרת היישובים העבריים" (מי"ע), שפעלה מ-1939 עד הקמת המדינה. היא נודעה בכובעים הכמו-אוסטרלים של אנשיה ולא פחות מכך בטנדרים שהם, שהיוו את כלי הרכב של "המשמרות הנעים" (מ"נים), שחשו לכל מקום סכנה.
אך היו עוד מסגרות של נוטרים: חיל הרכבת שאבטח את הרכבות ברחבי הארץ, נוטרי חיל האוויר ששמרו על שדות התעופה, נוטרי החוף שתפקידם היה למנוע פלישה ימית לארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה, נוטרים לתפקידים כלליים שסייעו לבריטים בנושאים שונים ונוטרי מחנות ההסגר.
ודווקא על יחידה אחרונה זו, שלא הייתה לה הילת גבורה וגם לא טנדרים "להשוויץ" בהם, נספר הפעם. היא הוקמה בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי לשמור על "מחנות הסגר" שהוקמו בכמה מקומות בארץ ובהם הוחזקו אזרחי אויב ובעיקר אנשי המושבות הגרמניות (הטמפלרים), שנודעו ברובם באהדתם לגרמניה הנאצית. הגיעו הדברים לכך, שבכמה ריכוזים של טמפלרים היו סניפים של המפלגה הנאצית.
זה היה תפקיד כפוי טובה. הגרמנים שנאו את שומריהם היהודים וגם יחס הפיקוד הבריטי לנוטרי מחנות ההסגר היה עוין למדי. הקצינים הבריטים טענו שהנוטרים היהודים מתייחסים לגרמנים באיבה גלויה, ר"ל...
בקיץ 1941 נפל דבר. הצבא הגרמני בצפון אפריקה, בפיקודו של הגנרל רומל, התקרב לגבול מצרים והיה חשש שהוא ישטוף אותה בשריוניו וימשיך לעבר ארץ ישראל. או אז רבה הייתה הסכנה שהעצורים הגרמנים ישוחררו על ידו. כדי להקדים רפואה למכה החליטו הבריטים להגלות את העצורים הגרמנים למחנות שהוקמו עבורם בקצה המרוחק של העולם – באוסטרליה.
המבצע אורגן במהירות והתברר שיש צורך לאבטח את המסע הזה ומי מתאים לכך יותר מנוטרי מחנות ההסגר? 67 נוטרים יהודים – שלושה סמלים, ארבעה רב"טים ו-60 טוראים נבחרו ללוות את העצורים הגרמנים במסעם הארוך עד לנמל סידני באוסטרליה.
המסע, שהחל ב-31 ביולי 1941 נפתח ברגל שמאל. כאלף גרמנים-טמפלרים ואיתם כמה עשרות של איטלקים ואחרים הובאו לתחנת הרכבת המרכזית בלוד והועלו על רכבת מיוחדת. הקצינים הבריטים הורו לנוטרים היהודים לשאת אל הרכבת את חפצי המגורשים ואלה סירבו, בנימוק שהם נוטרים ולא סבלים. לכולם נרשמה תלונה על "מרד".
הנסיעה מלוד לפורט תאופיק בדרום תעלת סואץ במצרים נמשכה 30 שעות ובסופה הועלו המגורשים על אניית הפאר הבריטית "המלכה אליזבת" שהופקעה בעת המלחמה לשם הסעת חיילים. הפעם היו אלה המגורשים, מלוויהם וקבוצה קטנה של סמלים וקצינים בריטים.
רק בשלב זה של המסע נודע לנוטרים היהודים שמגמת פניהם לאוסטרליה. קודם לכן הוזכרו יעדים שונים באפריקה. המגורשים הגרמנים התנהגו בשחצנות רבה ובשיחות שהיו להם עם דוברי גרמנית מקרב הנוטרים, לא הסתירו את תקוותם שמנהיגם, הפיהרר היטלר, ישתלט על העולם ויחזירם במהרה למושבותיהם בפלשתינה, שתושביה היהודים כבר לא יימצאו בה.
ההפלגה נמשכה שלושה שבועות וכשהתקרבה האונייה לנמל סידני מילאו המגורשים את הסיפון המרכזי ואחד מהם קרא בקול: "נזכור תמיד את נאמנותנו לפיהרר ולמולדת". המגורשים בהמוניהם השיבו בקריאות "הייל היטלר" רמות.
בנמל סידני המתינו לבאים כוחות גדולים של צבא ומשטרה ותפקידם של הנוטרים הארץ-ישראליים הסתיים למעשה. הם קיבלו כמה ימי חופשה והפכו עד מהרה ליקירי הקהילה היהודית בעיר. רבים באו לברכם ובהם חיילים וקצינים שלחמו במסגרת היחידות האוסטרליות שכבשו את ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.
במכתב שהגיע לארץ מהרב פרוש, רבה של קהילת סידני, נכתב: "ההתלהבות אצלנו גדולה. זו הייתה הפתעה בשבילנו לראות כאן את מגיני המולדת מארץ ישראל". עוד כתב הרב, כי באוסטרליה יש שם טוב מאוד ליישוב היהודי, המקבל באהדה כה רבה את החיילים האוסטרלים המשרתים בארץ.
בדרך חזרה הועלו על סיפון "המלכה אליזבת" אלפי חיילים אוסטרלים שנשלחו לתגבר את כוחות הצבא הבריטי במזרח התיכון. יחסים טובים נקשרו ביניהם לבין הנוטרים היהודים, והדבר היה לצנינים בעיני מפקדיהם הבריטים. הגיעו הדברים לידי כך, שאלה אסרו על פקודיהם לקבל חבילות שי שחילק הבריגדיר האוסטרלי, המפקד הבכיר באונייה, לכל הנוסעים. הדבר הובא לידיעת הבריגדיר שרתח מזעם. בסופו של דבר קיבלו גם הנוטרים את השי.
למרות המתחים וה"תַּקֶלִים" בדרך, חוות הדעת של המפקדים הבריטים על התנהגות 67 הנוטרים הייתה חיובית וכאות של רצון טוב, בוטלו כל התלונות שהוגשו נגדם במהלך המסע לאוסטרליה.
בשובם לארץ נודע להם כי יחידת נוטרי מחנות ההסגר חדלה להתקיים ואנשיה שובצו ביחידות נוטרים אחרות.
עם השנים צומצמו יחידות הנוטרים ובסוף 1947 נותרו כ-1,800 בלבד. הם היוו מרכיב חשוב בפרוץ קרבות מלחמת העצמאות שכן רק הפלמ"ח (כ-2,100) והנוטרות היו בגיוס מלא עד שהתארגנו הגדודים והחטיבות של ההגנה.
הנוטרים הצטרפו בחודשים הבאים לחטיבות השונות ורבים מהם היוו את התשתית של משטרת הישראל המוקמת.
בתמונה: ארבעה נוטרים ארץ-ישראליים ברחוב בסידני שבאוסטרליה, 1941.
